לכתוב מחוץ לתסריט

חלק א' - תחקיר פנים

כשאני חושב על תהליך של תסריטאות, או על כתיבה בכלל, מעבר לאיכות האמנות עצמה, יש איזשהי איכות בעלת משמעות בעיני לתהליך הכתיבה, והיא האפשרות שלנו לפגוש את עצמנו והאפשרות לחקור ולגלות ולפרק את החומרים מהם אנו עשויים. כשבאתי ללמוד קולנוע, היה איזה כח שדחף אותי ללמוד ולכתוב. זה היה איזשהו צורך שלי בגילוי והתבוננות, לייצר איזון בין האופן שבו אני תופס את עצמי או הדימוי שלי לבין מה שקורה בפנים. הכתיבה מאפשרת לייצר איזון בין הניגודים האלה. ככל שאתה כותב ומקלף את עצמך, אתה מוצא משהו שמצליח לאזן את זה. זה דורש מידה של זהירות ואחריות מול עצמנו כי לפעמים אפשר לגעת במקומות רגישים שאנחנו לא רוצים או לא מוכנים לגעת בהן ולכן כדאי לדעת מה אני פותח ובמה אני מתעסק. כתסריטאים עלינו לפתח מיומנות ותמיד לשאול איפה אנחנו נמצאים ומה אנחנו מרגישים אל מול הטקסט ולהבין מה הגבולות שלנו בתוך הדבר הזה. זו זכות דרך הכתיבה לעבור תהליך של הכרות וחקירה של מי אנחנו וממה אנחנו עשויים ובאיזה עולם אנחנו נמצאים כשאנחנו מתבוננים החוצה.

ה-'מה' לעומת ה'איך'

כשאנחנו מחפשים את הDNA או את טביעת האצבע שלנו בתסריט, אנחנו נמצאים לכאורה באיזשהי בעיה, מכיוון שרוב הנושאים כבר בוצעו בכל מיני וריאציות- אהבה, מוות, אמונה ועוד. במיוחד היום בעולם האינפורמציה, הכל כבר סופר. איפה נמצא הייחוד שלנו? הקול התסריטאי שלנו? ב'איך' שאנחנו מספרים את הסיפור. 'איך' כל אחד מאיתנו חווה או זוכר אהבה למשל. איזה אוכל, זכרון או אפילו שיר מתחברים אצלנו לאהבה, איזה בני משפחה או חברים קשורים אצלנו בנושא הזה. הקומביניציה החד פעמית של כל אדם, היא הסיפור שעוד לא סופר. כשניגשים לספר סיפור, יש חשיבות מאוד גבוהה להבין איך יוצרים חד פעמיות ולכן המקום הכי טוב להתחיל בו הוא - אנחנו.

אנחנו יודעים על עצמנו הכל. החיים שלנו הם ספציפיים וייחודיים כיוון שהם קרו אך ורק לנו. בתרגיל הכתיבה שמיד יגיע, נוכל לעשות פירוק של כל המרכיבים שהופכים כל אחד מאיתנו לדמות ספציפית וייחודית - רקע, אפיון (סך האיכויות הנצפות שאפשר לראות), האופי, העולם היותר עמוק שלנו - וזה יוכל להיות רפרנס עבורנו כשניגש לכתיבה של דמות תסריטאית עמוקה ורב מימדית. הכוונה היא כמובן לא תרפויטית, אלא לפענח מה הופך אותנו לדמויות חד פעמיות על מנת שנוכל לתת לדמויות שאנחנו כותבים את אותו העומק ולהפוך אותן להיות בלתי נשכחות.

הקולנוע הוא קצת טריקי כי הוא לא עוזר לנו לדעת מה הדמות חווה אלא אם היא פועלת. לכן, חשוב שנבין מה המנוע הפנימי של הדמות, הרצונות העמוקים שלה, התשוקות שלה, מכיוון שהאינפורמציה הזאת תייצר לנו פעולות דרכן נוכל לחשוף את הצופה אל עולמה הפנימי של הדמות. ככל שיש יותר אינפורמציה יש יותר דמות. מיעוט אינפורמציה מייצר דמות קלישאתית, כיוון שיש מעט מידע. כל מידע שנוסיף יהפוך את הדמות שלנו ליותר מורכבת ותעמיק את האופי שלה. זה מעניק את התחושה שהדמות שלנו היא אדם ממשי שאפשר להסחף לתוך העולם שלו.

פירמדית הצרכים - יש לנו כבני אדם מערכת רצונות מכל מיני סוגים- לאכול, לישון, להיות שייך, להיות נאהב, להיות חלק מחברה, רצון שיעריכו אותי ורצון לחיות חיים בעלי משמעות. כבני אדם יש לנו תמהיל של רצונות. בכל רגע נתון יש לכל אדם חוסר באיזשהי רמה או בכל הרמות בכל מיני סוגים. יש אדם רעב, יש אדם שפוטר מהעבודה, אדם שיורים עליו טילים, וכו'. זה חלק מהחוויה האנושית שלנו. אם אנחנו מתבוננים באופן בסיסי איך מחלקים את הרצונות - יש לנו את המודע ואת הלא מודע. יש את הרצון שאני יודע לקרוא לו בשם, אבל גם יש כוחות גדולים יותר שמוליכים אותי לכל מיני תנועות גדולות בחיים ואני לא תמיד מודע אליהן. אני אוהב לחשוב על הדוגמה של הפיל והנמלה. יש נמלה על גב של פיל, והיא הולכת צפונה. הפיל, לעומתה, הולך דרומה והיא לא יודעת שהיא על הפיל. באיזשהו שלב, הנמלה מוצאת את עצמה בבאר שבע במקום במטולה. זה כמו המודע והלא מודע- אני הולך לכיוון אחד אבל מוצא את עצמי במקום אחר.

למה רצונות נשארים בלא מודע? זה תלוי קונקטסט. אולי מידע שהמודע לא יודע לעכל. למשל, אם אני הומו וגר בתל אביב כנראה לא אדחיק את זה, אבל אם אני גר במאה שערים אולי האפשרות של להיות הומו בכלל לא תהיה בתודעה שלי וזה יבוא לידי ביטוי בדרכים אחרות שלא קשורות לזה.

תשוקה - איכות הרצון. יש שני סוגים של תשוקות. תשוקה לדבר קונקרטי- (למשל: אני רוצה לשתות וכשמימשתי את זה שתיתי ואני רווי). אפשר לכמת את זה. הדבר השני הוא תשוקה להוויה. זה פחות ממשי כי אי אפשר לכמת את זה. רצון להיות נאהב למשל, או שייך. זה אולי משהו עמוק שדוחף אותי בחיים, כי כילד לא קיבלתי הרבה אהבה, אבל זה הופך להיות הוויה של דמות, משהו שגם אם משיגים לא תמיד אפשר לדעת שזה הושג גם אם הדמות חיה בזוגיות ובאהבה. כמו שחקן שרוצה תפקיד (תשוקה קונקרטית) אבל בעצם רוצה הכרה ואהבה (תשוקה להוויה).

דוגמה נוספת: בראיון בתכנית של רוני קובן, מספר הכתב הצבאי רון בן ישי על מותו של אביו כאשר היה ילד בן ארבע, ועל האופן שבו לא התמודד עם הסיפור הזה עשרות שנים עד שדיבר על זה עם אמו. הוא מצהיר על עצמו שהוא נמשך לאש, שהוא מכור לסיפור. עם זאת, כשאנחנו מבינים את הרקע ומגלים כיצד מת אביו ובאיזה אופן זה דומה לפעולות עליהן מספר בן ישי במהלך הראיון, אנחנו נוכחים לדעת כי יש איזשהו דמיון שאנחנו יכולים לפרש בתור איזשהו רצון של הוויה להציל את אביו או אולי לחזור להסתובב באזור הטראומה על ידי כניסה לשטחים מסוכנים, הצלת אנשים באזורי קרב, ועוד. נדמה לנו שברצון הלא מודע שלו הוא מנסה להתקרב לאביו, להיות כמוהו, אולי אפילו לעשות את אותם הדברים בצורה טובה יותר, אולי בכלל להציל אותו או לסיים את חייו באותו אופן. זו דוגמה לאופן שבו רצונות מודחקים עוברים טרנספורמציה ושינוי ובאים לידי ביטוי באופנים דומים. אנחנו ככותבים רוצים לדעת את החיבור הזה. כמובן, שהרצונות והפעולות של דמות יכולים להיות גם הפוכים ולא בהתאמה מוחלטת כמו במקרה של רון בן ישי.

תרגיל כתיבה - אוטוביוגרפיה

כיתבו אוטוביוגרפיה שלכם. מוזמנים להאריך ולהעמיק בכל סעיף ככל שנראה לכם. אם תעמיקו יותר, תוכלו לייצר דמות יותר רב מימדית. התייחסו לאלמנטים הבאים על פי הסדר:

א - אפיון - אוטוביוגרפיה. נתחיל במראה. כל מה שקשור למראה חיצוני וכל מה שקשור לפרטים יבשים- השכלה, שיוך חברתי, סוג דיבור, סלנג (למשל: מנומס או לא מנומס), מקצוע, לבוש - כל מה שיכול להיות ברמת העניין או ברמת המידע היבש.

ב - אופי - ברמה הכי פשוטה. (למשל: אמיץ, נדיב, רגיש).

ג - מאפיינים מנוגדים - נסו לנגד בין איכות חיצונית למרכיב פנימי (למשל- אני מופנם, אבל אמיץ. אדם שמתלבש אלגנטי אבל הוא פרוע ואימפולסיבי).

ד - התנהגות והרגלים - איך נראה יום שגרתי קלאסי? מתי אני מתעורר? מתי הולך לישון? אילו הרגלים מיוחדים יש לי? איזה מאכלים מועדפים? כיתבו כל דבר שהוא רגיל וקורה הרבה.

ה - עולם חברתי - איך אני כיצור חברתי, איזה חברים יש לי, כמה, קשרים משמעותיים שיש לי.

ו - משפחה - כיתבו על המשפחה ועל היחסים, אלמנטים מהותיים בדינמיקה בקשר עם ההורים הילדים האחים בזוגיות וכו

ז - עולם עומק - דפוסים המלווים אותי ואת חיי. (למשל: אני נמצא תמיד בעמדת נחיתות, אני מרגיש שאני תמיד מרצה את חברי, אני נכנס למערכות יחסים הרסניות). דברים שחוזרים בכל מיני וריאציות. תשוקות. רצונות. פחדים. כיתבו גם מה מונע ממני להשיג את מה שאני רוצה. העמיקו עד תחושת מיצוי.

אפשר לומר שהמפגש הראשוני של רוב האנשים עם עצמם בתרגיל הזה הוא מפחיד. בהמשך זה משתחרר ומתרגלים לזה. לכל דבר יש את הזמן שלו ואת המוכנות הנפשית שלו, וצריך לדעת מתי אנחנו מתמודדים עם איזה נושא, אבל מצד שני גם לאתגר את עצמנו. קצת כמו בטיפול, בכתיבה אנחנו מרכיבים משמעות, לוקחים את הכאוס של חיינו ונותנים לו צורה ומשמעות ומארגנים אותו.

בסרט קצר אנחנו לא מעבירים את כל המורכבות אלא לוקחים אלמנט אחד ומנסים להעביר את החד פעמיות שלו. ניגוד בין רצונות, דמות שעוברת סיטואציה. איך אני מעביר משהו מהחוויה שלי בעולם באמצעות סיטואציה כמו שאף פעם לא העבירו אותה? אפשר ללמוד המון על דמות גם באמצעות סיטואציה אחת פשוטה וקצרה, באמצעות ההתנהגות שלה ברגע אחד נתון. האופן הספציפי שכל דמות תגיב תמיד משתנה ותמיד אחר. למשל, יש מי שאם יפטרו אותו ישרוף את המשרד, ויש מי שיגיד תודה, יקום וילך. דבר נוסף, כשאנחנו עובדים עם שחקן יש המון אינפורמציה שנרצה להעביר באמצעות הליהוק, באופן שבו השחקן נראה, נוכח או מתקיים בעולם.

תרגיל המשך - פיתוח נראטיב

על בסיס התרגיל הקודם, כיתבו דמות בדיונית (ההרחקה מכוונת. קיראו לדמות בשם שאינו שייך לכם). הגדירו סיטואציה הלקוחה מעולם השגרה של הדמות שכתבתם, במרחב שסביר שהיא תהיה בו. הגדירו רצון קונקרטי בסיטואציה הזאת, וגם רצון עומק מאחד מרצונות העומק שהגדרתם בטקסט. רצון עומק יכול להיות גם משהו שאתה ככותב מודע אליו היום, אבל הרבה שנים לא היית מודע לו. במצב כזה, אתה גם יכול להתבונן על זה ולכתוב על זה. הגדירו כוח אנטגוניטסטי או מכשול שנובע מעולם הפחדים העמוקים של הדמות שכתבתם. המפגש שתכתבו בסצנה צריך לעורר את אחד הפחדים העמוקים של הדמות. לאחר שתגדירו את הנתונים, התחילו לכתוב סיטואציה. כיתבו תיאור של סצנה פשוטה. אפשר עם דיאלוגים.

דוגמה:

הפחד העמוק שלי זה שלא מעריכים אותי או שלא רואים אותי. סיטואציה יומיומית עם קולגה שלא מעריך משהו שעשיתי, יכולה להפגיש אותי עם הפחד העמוק הזה, מה שיכול להוביל אותי להתנהג בהתאם כיוון שאני עלול להרגיש ב'סכנת חיים' או תחת איום.

חלק ב' - תחקיר חוץ

ויכוח עתיק יומין - מהו מקור היצירה הלגיטימי? יש שיגידו שעדיף שהיצירה תהיה תמיד אישית אבל יש יוצרים שנמאס להם מהאישי ורוצים להסתכל על האחר. אמנם כל יצירה שנעשה תשקף תמיד איזה משהו בתוכנו, אבל יש אפשרות להסתכל החוצה לאקטואליה, לעולם, לחדשות, לעולמות אחרים. מה קורה בחיים של אנשים שהם לא מהעולם שלי? הפילוסוף הנרי אונגר אומר שבמאים בכלל לא צריכים להביא את הסיפורים שלהם, אלא לקחת מבנים ארכיטיפיים שאנשים אחרים עשו ולתת להם פרשנות אסתטית.

יש שני אלמנטים של מבט החוצה. הראשון הוא אקטואלי, והשני הוא מבט על יצירה אחרת, על שדה סמנטי אומנותי שאנחנו חיים בתוכו. המפגש שלנו עם יצירות אחרות.

עבודה בעולם האקטואלי

תרגיל: כנסו לפלאפונים ומצאו כתבה או ידיעה חדשותית מעולם הספורט, רכילות, אקטואליה וכו' שמעניין אתכם. כיתבו תקציר של סיטואציה מתוך הכתבה- מהות, דיאלוג, משהו מהכתבה שתפס אתכם. צקו לתוכו סיטואציה חדשה שמעניינת אתכם.

אפשר להיעזר בגוגל ולתחקר עולם. תגלו כך עושר של פרטים על דברים שאתם לא יודעים. עוד דבר שאפשר לעשות זה תחקיר חכמת המונים. אפשר לבקש מאנשים סיפורים שקרו להם באיזשהו נושא שמעניין אותנו. לפעמים אנחנו פוגשים משהו בעולם שאנחנו לא מכירים אבל צוללים אליו וזה יכול לקחת אותנו לנראטיב שאנחנו לא מכירים

עבודה בשדה סמנטי אומנותי

אפשר ללכת ליצירות שאוהבים ולהתייחס אליהם. אם אני אוהב למשל סרטי מסע, אוכל ללכת אליהם ולחקור את המבנה שלהם ואת החוויה שהם יוצרים. אחפש באיזה אופן יוצרים שונים מתייחסים לאותו ז'אנר, מה הצורות הקלנעיות והתסריטאיות בהן הז'אנר מתקיים, מה הקלישאות הנפוצות? איך אני יכול להיכנס בעצמי לתוך הז'אנר הזה ולעבוד בתוכו ולחדש בו?

תרגיל: ביחרו ספר. אפשר ספר שירה, או אולי סיפורים קצרים או איזה קטע שאתם אוהבים. כמו בתרגיל עם הכתבה, נסו לייצר סיטואציה הנובעת מתוך העומק שהשיר נגע בו. נסו לקחת מתוך הלך הרוח של השיר או מתוך עולם הדימויים שלו. כיתבו רצף אסוציאטיבי של רגש, דימויים, רעיונות, מחשבות. המשיכו את השיר. נסו לפעול בתוך העולם שלו. לאחר שעשיתם את זה, חישבו על סצנה שמעבירה או מגלמת את השיר הזה. קחו את זה לאן שאתם רוצים ותראו לאן זה לוקח אתכם.