​

מיינד סט בדרך לפיצ'ר ראשון / נתיב ממסדי או סרט עצמאי?/ סדרי גודל של תקציב.

​

​

חרדות, חוסר ביטחון, חששות מכישלון, הבלגן האטומי בראש, המוזה שבאה והולכת, הרעיונות, הלבטים, השינויים, השכתובים... בתום תהליך יצירה ארוך, ומייסר לפרקים, זה קרה. סופסוף יש לך תסריט מוכן לפיצ'ר ביד. התחושה המלהיבה הזו עלולה להיות מעט משתקת – כי היי, זהו, הגעת למאני טיים, לשלב הממשי של עבודה על הסרט. ומה עכשיו?

 

רגע לפני שאנחנו יוצאים לעבודה ממשית על פיצ'ר (או לעבודה על כל פרויקט משמעותי אחר, אגב) – מומלץ לאפס רגע את ה"מיינד סט" שלנו: כלומר, לאפס את המערך המנטלי לקראת התהליך ולכוון את מערכת הציפיות שתלווה אותנו במהלכו. זה אולי נשמע ניו-אייג'י, או יומרני מעט – אבל בפועל, מדובר בכלים פרקטיים שיעזרו לך להגיע לתהליך המיוחל הזה כמה שיותר מוכנ/ה (ולא פחות חשוב מכך – יעזרו לך ליהנות מהדרך).

 

מקצר לארוך:

כשהמונח הבומבסטי "פיצ'ר ראשון" נזרק לחלל האוויר, אפשר להניח שעולה לנו בראש דימוי של משהו גדול ומאיים. עד היום צילמתי רק כמה סרטים קצרים , מה לי ולזה... בהמשך לרצף התהיות הללו, אני נזכר בבמאי גדול שזכיתי להיות נוכח במאסטרקלאס שנתן בפסטיבל קאן – עבאס קיארוסטמי. כשהוא נשאל במאסטרקלאס שהעביר איך הוא ניגש בזמנו לפיצ'ר הראשון לו,

הוא סיפר שבתחילת דרכו כבמאי, לאחר שבעיקר יצר סרטים קצרים ופרסומות, הוא ניצב מתוח לקראת העבודה על הפיצ'ר הראשון - וכדי להתמודד עם כל המתח, פשוט אמר לעצמו שסרט ארוך הוא בעצם כמה סרטים קצרים שחיברו אותם יחדיו.

האבחנה הזו, לפחות אותי, הצליחה להרגיע מאוד בשעתו כשעמדתי בסיטואציה דומה לפני הפיצ'ר הראשון שלי: הרי ידעתי שצילמתי סרטים קצרים והתמודדתי איתם סה"כ לא רע, ונקודת המבט הזו – לפיה סרט ארוך הוא מעין אסופה של סרטים קצרים מחוברים - עזרה לי לקחת את כל הסיפור בפרופורציה. כלומר: אם הצלחתם לעשות סרט קצר, עכשיו אתם פשוט צריכים לעשות את זה מספר פעמים - ויש לכם פיצ'ר. מזל טוב. זו אולי דוגמה מעט מטופשת בפשטותה, אבל כזו שמשרה עלינו נינוחות ותחושת מסוגלות.

 

להתכונן: עבודה על פיצ'ר לוקחת ז-מ-ן

דבר נוסף שמהותי לעשות בתחילת עבודה על פיצ'ר, זה לקבוע ולתחום מסגרת זמנים לתהליך (אפילו בקווים כלליים תחילה). אגב, אפילו קודם לכן - חשוב להפנים שכשאנחנו יוצאים למסע של פיצ'ר - יש לנו דרך ארוכה לעבור, במהלכה ניפול ונקום, ונחווה אכזבות והצלחות - אבל נקודת המוצא צריכה להיות ההתבוננות על תהליך ארוך של כמה שנים. כן, שנים.

למעשה, מבחינה סטטיסטית ביחס לעבודה על פיצ'רים בארץ (ובכלל) – הזמן שחולף מרגע כתיבת התסריט ועד לרגע העלייה למסך הוא בממוצע בין 4-5 שנים (!). כמובן שיש כאלה שיכולים לצלם בזמן בזק - נניח סרט בשנה, ויש כאלה שלוקח להם גם 15 שנים להשלים את העבודה על הסרט, אבל בממוצע מדובר על תהליך שאורכו בין ארבע לחמש שנים. כלומר, מדובר בפרק זמן ארוך – לכן צריך להתכוונן לכך ולדעת שחייבים לצאת דרך עם איזושהי חדוות מסע, לנשום עמוק ולהפיק ערך ומשמעות מהתהליך.

 

 

 

להתפקס: הכל מתחיל בהחלטה

לקבל החלטה לצאת לדרך זה דבר ברור, לא? אז זהו, שלא לגמרי... אני יכול לשתף מהפרספקטיבה שלי שבדיעבד, אחד הדברים שהכי תקעו אותי בתהליך העבודה על הפיצ'ר – זו העובדה שהתמהמהתי הרבה זמן עם ההחלטה לצאת לדרך. אמנם היו לי את כל הנתונים להם הייתי זקוק, כלומר ידעתי איזה סכום כסף אני מתכוון להשקיע, היה לי תסריט מוכן, ידעתי באיזה מסגרת זמנים אני יכול לצלם – לא היה משהו ממשי שמנע ממני לצאת לדרך (מה גם שלא המתנתי יותר די זמן לתקציב, כי מראש נערכי למסע של סרט עצמאי) – אך עדיין, במשך חודשים ארוכים לא החלטתי לצאת לדרך ולא הייתי "סגור על עצמי".

הסיטואציה הזו נמרחה לה, ככה מבלי לשים לב – לא מעט זמן. השינוי הגיע בנקודה בה אמרתי לעצמי 'טוב, או שאתה עושה את זה או שלא – אבל אתה צריך לקחת החלטה', וזה הרגע שבו הכל התחיל לקרות. כלומר, החלטתי שאני יוצא לדרך ופשוט התחלתי לעבוד על הסרט, אפילו שאני לא שלם עם הכל במאה אחוז, ואפילו שיש לי חששות ביחס לתקציב או מבחינת התסריט. הבנתי שרק ברגע שההחלטה תילקח – דברים יתחילו לזוז. זו הייתה התחושה שלי, וזה באמת מה שקרה.

מעבר להחלטה, היו שני דברים משמעותיים מאוד עבורי כדי לצאת לדרך: הראשון - לסגור סופית את המפיק של הסרט ולהתקדם איתו, והדבר השני - לקבוע דד ליינים לעבודה – לפחות ברמה הבסיסית: לדעת מתי אני סוגר סופית את התסריט, מתי אנחנו סוגרים צוות, מה טווח הזמנים של ההפקה – כלומר שיש לנו טיימליין שנוכל לעבוד לפיו, וכך בעצם הדברים החלו לנוע. אז בלי ספק, קבלת החלטה שזהו, יוצאים לדרך - היא דבר חשוב מאוד, ובאופן מפתיע בכלל לא מובן מאליו.

 

לשתף: לאפשר לשותפים לדרך לדחוף יחד אתכם את ה"עגלה"

דבר אחרון וחשוב מאוד הוא להבין שתהליך היצירה - שפעמים רבות נחווה כבודד וסוליסטי, עומד להשתנות – וזה נהדר. אם נתייחס לחלוקת האנרגיה, או לכרוניקה של הליך הפקה, אפשר לדמות את הסיטואציה למצב שבו אתם דוחפים עגלה, או גוף כלשהו שעובד על אינרציה: בהתחלה אתם לבד, נדרשים לדחוף את כל הכובד הזה. זו אולי הנקודה הקשה ביותר בתהליך, כלומר כשאתם מתמודדים לבד ונדרשים לדחוף דבר גדול כמו פיצ'ר. רוב האנשים, לדעתי, פשוט עוצרים בשלב הזה. אבל צריך לזכור שככל שמתקדמים ומצטרפים אנשים למסע, הם נותנים יד ועוזרים לכם לדחוף את הדבר הזה קדימה: בין אם זה המפיק, הצלם או עוזר הבמאי (או לעיתים גופים תומכים שעוזרים כלכלית) – מתחילה להתגבש קבוצה מסוימת, שדוחפת את כל העסק יחד.

באופן אבסורדי, ההפקה עצמה – לפחות בחוויה שלי – היא דבר קל הרבה יותר מאשר התנועה ההתחלתית הנדרשת להניע את הדבר – כי הכל כבר מוכן, ו"רק" צריך להוציא את התוכנית אל הפועל וליהנות מעצם היצירה. כמובן שיש אתגרים וקשיים בכל הפקה, אבל כעקרון וברמת האנרגיה – זה בעצם כבר לנוע על המסילות שהנחנו קודם. חשוב לזכור את זה, ולא להיבהל מכך שההתחלה קשה (זה בדיוק התפקיד שלה), ובעיקר חשוב לזכור שזה הולך ונהיה פשוט יותר ככל שיש יותר שותפות ושותפים לתהליך.

 

 

​

מה לגבי פיצ'ר עצמאי?

​

דרך המימון המרכזית שמאפשרת לייצר סרט באורך מלא היא הדרך הממסדית, כלומר לקבל תקציבים מקרנות הקולנוע. מצד שני, יש עוד ערוצים שיכולים לעזור. כיוצר, אתה יכול ללכת בדרך הקולנוע העצמאי ולחפש את אותם דרכים אחרות שאינן ממסדיות. מה מאפיין מיינדסט כזה? מה מאפיין הפקה מסוג כזה? האם היא מתאימה לכל יוצר?

קודם כל נשאל את עצמנו למה ללכת בכלל לכיוון הזה? אם אנחנו לא רוצים להיות חלק מהסטטיסטיקה הנמוכה של אנשים שמקבלים כסף מהקרנות, אם אנחנו רוצים להיות בשליטה על ההיתכנות ההפקתית. כשיש לנו תקציב קטן יש לנו יותר חופש יצירתי. אם אנחנו רוצים לייצר רצף עבודה ולא לחכות שנים עד שמישהו יתן לנו כסף אלא להיות בתנועה של עשייה. אם נלך בדרך הזו, נכתוב מראש תסריט שמתאים לסרט דל תקציב. חוץ מזה, הזכויות של הסרט נשארות אצלנו כשאנחנו שמים את הכסף. אמנם יש סיכון להפסיד הרבה כסף, אבל אם הסרט מצליח, אנחנו אלה שמרוויחים כי אין משקיעים להחזיר להם כסף.

בעצם, הרעיון הוא שעולם הקולנוע העצמאי דומה לעולם היזמות. כשאנחנו מדברים על יזמים, אנחנו מדברים על אנשים שיש להם פרויקט שהם רוצים לגייס אליו תקציב. אני מתייחס ליוצר עצמאי באותו אופן כיוון שהוא צריך ללכת למשקיעים ולגייס את הכסף. זה עוד יותר בא לידי ביטוי כאשר גיוס הכספים נעשה ממקורות לא קונבנציונליים. היזמים והיוצרים העצמאיים הם הכוח המניע של הפרויקט שלהם. גם יוצרים שכן עובדים עם הקרנות עובדים במנטליות דומה כי אין להם משרד שהם צריכים לבוא אליו כל יום, או מסגרת חיצונית, ואם הם לא ידחפו את הפרויקט שלהם, הוא פשוט לא יקרה. היזם מביא את האנשים, מייצר את מסגרת העבודה, מסדר לוחות זמנים ומציב לעצמו דדליינים. בעצם, זו מציאות שאנחנו מייצרים עבור עצמנו. גם כאן, אם יש הצלחה, בגלל שהסיכון הוא גדול, פוטנציאל הרווח יותר גדול כי הוא מגיע אלינו.

עוד מאפיין של הקולנוע דל התקציב הוא שצריך לאלתר תוך כדי תנועה בתנאים משתנים. כשאנחנו לא פועלים בתוך מסגרת מסודרת, יש לנו יותר אירועים בלתי מתוכננים (בלת"מים) וצריך למצוא להם כל הזמן באופן דינמי פתרונות. תמצאו סידורים ותסגרו עסקאות, גייסו אנשי צוות בתמורה לחסויות, תשלום עתידי או כל הסכם אחר. יש מגוון רחב של פתרונות יצירתיים כדי לייצר מצב שבו המציאות מתאימה את עצמה לעולם התקציבי בו אתם פועלים. על מעט כח אדם ומעט תקציב מפצים יצירתיות וחשיבה מחוץ למסגרת. זה אחד האלמנטים הבסיסיים בחשיבה יזמית.

המגבלה, מיעוט הכסף, מובילה לצמצום בכל אחד מהפרמטרים של ההפקה, וזה פתח ליצירתיות.

 

דוגמאות לפרויקטים מקומיים שהמסגרת התסריטאית שלהם התאימה לסרט דל תקציב -

הסרט 'חדר 514' של שרון בר זיו, מתרחש כולו בחדר חקירה. כל הסרט קורה בחדר אחד, יש  גיבורה אחת, ושאר הדמויות מתחלפות כל הזמן. מעבר לתסריט, יש כאן פורמט שבמהות שלו עובד נהדר במסגרת תקציבית נמוכה. גם 'סופעולם' של רוני קידר שצולם ביממה אחת בלילה אחד בתוך דירה אחת הוא דוגמה טובה. בסרט, קבוצה של חברים מגלים שסוף העולם מגיע, והסרט מראה איך כל אחד מהם מתמודד עם זה. הם פיצחו שם במבנה ההפקתי דרך חכמה ויעילה לייצר הרבה חומר גלם במעט זמן - שני צוותי צילום עם שחקנים שעבדו באימפרוביזציה, הצליחו לייצר בלילה אחד חומר לפיצ'ר שלם.

עוד דוגמה היא הפיצ'ר העצמאי 'אפריקה' (של כותב שורות אלו), בו ההורים של הבמאי הם השחקנים הראשיים, הסרט צולם ברובו בביתם, ובישוב בו הם גרים, תוך שיתוף של חברי הקהילה של הישוב. מאחר והתסריט נבע במידה רבה מהביוגרפייה והחיים עצמם, לא נדרשו המון שינויים בבניית הסטים והלוקיישנים, מה שהקל מאוד על תהליך ההפקה. 

 

כשאנחנו ניגשים להפקה של סרט עצמאי, חשוב שנשאל את עצמנו האם הסרט מתאים להפקה דלת תקציב? כמה דוגמאות לפרמטרים רלוונטיים:

א. משך הסרט - האם האורך של הסרט שלי הוא שמונים דקות, שזה בערך הזמן המינימלי לסרט באורך מלא, או אולי שעתיים וחצי? סרט שהוא כפול בזמן, כפול גם בתקציב. אם יש לי מעט כסף, אלך על זמן מינימלי של 75-80 דקות. זה כמובן משפיע על כתיבת תסריט.

ב. העולם - באיזה עולם מתרחש הסרט? ריאליסטי? או אולי זה סרט תקופתי או ז'אנרי שדורש עיצוב עולם? ככל שאני צריך לייצר מניפולציה על העולם שאני מצלם, אני כנראה אזדקק ליותר זמן וכסף בכל מה שקשור לאיפור הלבשה וארט.

ג. לוקיישנים - כל לוקיישן שווה כסף וזמן. האם אפשר לצלם את הסרט בלוקיישן אחד? או אולי בכמה לוקיישנים סמוכים זה לזה?

ד. משקל הפקה - מה הגודל של הקאסט שלי? שני שחקנים או עשר? האם יש שחקנים מקצועיים? והאם הם יכולים לבוא בתקציב ריאלי או שהם ידרשו כסף רגיל? צריך לחשוב על הכל מראש. אפשר גם לעבוד עם נון אקטורס (כלומר שחקנים לא מקצועיים), חברים, או אפילו בני משפחה. אפשר גם לחתום על חוזה מול השחקנים שיקבלו כסף אם וכאשר הסרט יתחיל לקבל כסף מהקרנות או מהקהל. זה נוגע גם לכמות אנשי הצוות. בנוסף, נשאל את עצמנו האם אנחנו יכולים להסתדר עם צוות מצומצם או אולי צריכים דווקא תנאים 'קלאסיים' של עשרים אנשי צוות על הסט? ככל שיש יותר אנשים, צריך להוציא יותר כסף על כלכלה במהלך הצילומים, נסיעות וכו'.

ה. כמות ימי הצילום - האם אפשר לצלם את הסרט בכמה ימים או שאולי צריך חודש שלם? הכל זה נגזרת של התסריט והלוקיישנים.

על כל זה צריך לחשוב כבר בשלב הכתיבה, כדי שלא תבואו לצילומים ותגלו שאתם במציאות אחרת.

 

סדרי גודל תקציביים - 

הסרטים הארוכים שמקובל לקרוא להם 'דלי תקציב' על פי קרנות הקולנוע, אלו סרטים שהתקציב שלהם נע בין 700-800 אלף שקל. בערך 400,000 שקל מתוכם הולכים להפקה עצמה, והשאר מוקצב לשלבי הפוסט פרודקשן וההפצה. כשאנחנו רוצים לעשות סרט שהוא מחוץ למסגרת של קרנות, קשה לנו מאוד לגייס תקציב כזה. צריך להבדיל בין סרטים שקרנות הקולנוע מגדירות אותם כ'דלי תקציב', לבין אלו העצמאיים באמת, סרטים של מיקרו באדג'ט, שנעשים בסכומים שנעים בין 150-300,000 שקל. אלו סכומים שכבר אפשר לעבוד איתם. יש סרטים שמוצאים פיצוח מיוחד ועולים אפילו פחות כסף. בכל מקרה אתם תחרגו מהתקציב שלכם, אז תוודאו שאתם לא חורגים יותר מדי.

בעצם, אפשר לגייס סכום של 100-200 אלף שקלים, ודרך השקעה של המפיק והיוצר או אפילו גיוס המונים, לצלם את הסרט או חלק ממנו ואז לצאת לסיבוב גיוס נוסף על מנת להשלים את ההפקה. לשלב הראשון הזה, אפשר גם לגייס צוות שיוותר על תשלום או יסכים לעבוד בתשלום נמוך, אבל יקבל אותו בסבב הצילומים השני. צריך לעשות הכל בשביל להשיג ראף קאט, כי ברגע שיש גרסה ראשונה של הסרט ביד, הרבה יותר קל לגייס כספים.

 

 

 

​