אדם חוזר בזיכרונו אל רגע של החמצה גדולה בחייו עם בתו. הפגישה הקצרה איתה לאחר שנים מערערת את עולמו ומרוקנת את מילותיו מתוכן.
'במילים אחרות' (6 דק'), סרט האנימציה המהפנט של טל קנטור, אשר השתתף בעשרות פסטיבלים וזכה בפרסים בינ"ל רבים, משלב באופן יוצא דופן אנימצייה ולייב אקשן, כאשר האנימציה מתפקדת לאורך הצפיה כמאין שלוחה תודעתית, אסוציאטיבית של הנפשות הנפרשות בפנינו.
לפני הצלילה לראיון, מומלץ לצפות בסרט המלא ממש כאן:
תוכלי לספר על התהליך שהוביל אותך לרעיון שבבסיס הסרט?
למען האמת בהתחלה לא היה לי נושא ברור או מוגדר, אבל ידעתי מה חשוב לי שיהיה בסרט, מה מעניין אותי לבדוק ולהתנסות בו, ומתוך סל המשאלות הקטנות האלו התחלתי לפתח ולגבש את הרעיון.
מההתחלה ידעתי שיהיה בסרט דיאלוג קצר, ושהדיאלוג הזה יתרחש דווקא במערכת יחסים בין שתי דמויות שמתקשות לתקשר ביניהן ושהשפה מהווה עבורן מכשול.
עניין אותי לעסוק גם ברגע קטן ויומיומי כביכול, שחוזר על עצמו שוב ושוב, ובכך מאבד את משמעותו ונפרם.
לאורך הפיתוח, הדמויות והעלילה התגבשו להיות קונקרטיים וממוקדים יותר, בעיקר ברגע שהבנתי שהכתיבה צריכה לבוא ממקום אישי וכנה. שם נפלו כמה אסימונים בנוגע לזהות הדמויות הראשיות, מערכת היחסים ביניהן והדיאלוג.
זה היה תהליך מאוד ספונטני של התפתחות של נרטיב לצד שפה ויזואלית, כשבהתחלה כל אחד מהם די צמח לו בנפרד ורק בשלבים מאוחרים הייתה סינתזה ביניהם.
מה הייתה המחשבה מאחורי השימוש בטכניקה הייחודית של שילוב איור ולייב אקשן?
בכל פרויקט אני שואפת לחפש את השפה הויזואלית שמתאימה לו, כך שהצורה תשרת את התוכן, ותשתלב בו. במקרה של "במילים אחרות", הטכניקה התפתחה ונוצרה אצלי תוך כדי תהליך העבודה על הסרט, כאשר מה שעניין אותי היה למצוא חיבור ויזואלי בין מצב דינאמי של תודעה ועולם פנימי, ובין גוף ומציאות פיסית חיצונית.
באופן אינטואיטיבי יותר, היה בי גם רצון לנסות ולשלב מספר מדיומים שאני אוהבת ליצור בהם – רישום, צילום, אנימציה וכתיבה.
אני חושבת שהטכניקה הזו מאפשרת לשקף את העולם השברירי של הסרט, שמתרחש בתוך מרחב של זיכרון והחמצה, לכן גם הדמויות בו הן חלקיות, "לא שלמות", ממש כפי שפועל מנגנון הזיכרון שלנו – בו אנחנו נוטים לזכור חלקים מסוימים באופן מדויק יותר, ואילו חלקים אחרים מטשטשים ונמחקים.
בהיבט הצבעוניות, נראה שהקפדת על פלטת צבעים מצומצמת ועל מעט מאוד פרטים בפריים. לעיתים נראה שאנו מביטים בסרט שהוא גם סוג של סקיצה, שיש איזו הצמדות לחוויה הגולמית של הדימוי. מה היתה הכוונה מאחורי בחירות סגנוניות אלו?
אפשר לומר שזו אולי גישה שאימצתי מעולם הרישום – בו תמיד נעשית בחירה סובייקטיבית שמשקפת את מה שהעין מתמקדת בו ומה שחשוב ליוצר להדגיש.
ניסיתי לתמצת, לפשט ולדייק את הסגנון כדי להגיע למהות הפנימית של הדברים – המינימום ההכרחי על מנת לייצג רק את מה שבאמת נחוץ לתיאור הדמויות והסיטואציה, ולאפשר לצופה להשלים בראש שלו את השאר. כך, למעשה, גם ל"ריק" ומה שכביכול חסר או נמחק בפריים, יש תפקיד ונוכחות חשובה בסיפור, ולצופה יש מקום במרווח הזה להקרין פנימה גם מהעולם הרגשי והפנימי שלו.
בנוגע לאופי הקו: רציתי שהשפה הקווית של האנימציה תרגיש כרישום מהיר שנוצר בקו רגשי אחד – כמו שרושמים שירבוט זריז של מישהו מהר לפני שהוא זז והולך. לפעמים דווקא ברישומים מהירים כאלה, מצליחים ללכוד איזו מהות מדויקת יותר של האדם שמולנו.
המינימליזם הזה גם התחבר לי עם תחושה סובייקטיבית של זיכרון, שהולך ודוהה, וגם עם הצמצום המילולי המתרחש במפגש בין הדמויות.
מול הפגישה הקרה והמנוכרת בין השניים, הצבע היחיד בסרט, נותר כמעין הדהוד לזיכרון עוד יותר ישן, בו הייתה עוד מידה של קרבה וחום בין הדמויות.
נראה שיש למילים, ולייצוגן הפיזי מקום מהותי בסרט, תוכלי לתאר במילותייך איך ניגשת ליחסים שבין מילה ותמונה?
המילים הן קצת כמו דמות נוספת בסרט, והשפה האנימטיבית מאפשרת להנכיח אותן ולתת להן חיים. תחשוב, אם היינו רואים פיסית את כל המילים שיוצאות לנו מהפה, אם הן היו נערמות ונשארות מולנו על השולחן או נשמטות על הארץ ומכסות אותה, יכול להיות שהיינו שוקלים ומתכוונים קצת יותר למה שאנחנו אומרים?
במקרה של הסרט הזה, רציתי להנכיח באופן ויזואלי את אזלת ידן של המילים שמתרוקנות מתוכן וכוח כאשר אין מאחוריהן כוונה או מעשים.
על מה את עובדת בימים אלו?
בימים אלו אני מסיימת את הפקת הסרט החדש שלי, סרט אנימציה קצר בשם "מכתב לחזיר". זו קו-פרודוקציה בהפקת סטודיו הייב (ישראל), ומיו-פרודקשן (צרפת), והוא אמור, טפו טפו, לצאת לעולם בשנה הבאה, בתקווה שהעולם עד אז יחזור לעצמו.
איזו עצה תוכלי לתת לכל מי שרוצה לצאת וליצור סרט אנימציה עצמאי?
קודם כל בחרו ליצור משהו שבוער בכם ואתם אוהבים ומאוד מאמינים בו. אנימציה זה מדיום יצירה שלוקח לא מעט זמן, לכן חשוב להיות מוכנים לזה ולהתמסר באומץ וסקרנות לא רק לחזון של הסרט אלא גם לתהליך הלא צפוי שהוא יביא איתו, שזה הרבה פעמים דורש מטעמי תקציב, גמישות, פשרות והקרבה. אבל אסור להתייאש!
ואולי העצה החשובה ביותר היא לשלב בתהליך היצירה שלכם אנשים חכמים, ויקרים לכם, שמאמינים בכם וביצירה שלכם ויכולים לייעץ לתמוך ולהכווין לאורך הדרך.
או בקיצור, אל תעשו את זה! אבל תעשו את זה :)
