צומת הרוחות, סרטו הקצר של רותם מורט, אשר הציג בפרימיירה בתחרות הרשמית של פסטיבל ברלין, הוא סרט יוצא דופן בעשייה שלו. זהו סרט עלילתי ש'מתחפש' לסרט חובבני, ועוקב אחרי זוג צעיר, שיוצא לנופש בסיני, אך מפגש בלתי צפוי בדרכים מוביל לשרשרת אירועים שמסתיימת באסון.
לפני הצלילה לראיון, שווה לצפות בסרט המלא (20 דק'), ממש כאן:
היי רותם, ספר לנו איך נולד הרעיון של הסרט?
התקשיתי בכתיבת תסריט במשך שנה, וערב אחד נזכרתי בסרט Duel של שפילברג. הסרט השני שלו, סרט טלוויזיה משנות ה-70, על אדם הנוהג הביתה לאחר יום עבודה ובעקבות עקיפה שגרתית, נהג משאית מחליט לרדוף אחריו. זה התחבר לי עם העובדה שתמיד רציתי לעשות סרט במצלמת DV עם לוק מחוספס וראליסטי, והתיישבתי לכתוב את הטריטמנט לסיפור בתוך יומיים. לפעמים צריך לעבור דרך חתחתים בשביל לגלות שהסיפור שרצית לספר היה קיים כבר עמוק בנבכי התודעה שלך.
מה גרם לך לעשות שימוש בשפה הסגונית הלא קונבנציונלית של Found Footage ?
'פרויקט המכשפה מבלייר' הוא עוד סרט שהותיר עלי רושם עמוק בילדותי. אני זוכר שרצה שמועה שכל מה שקורה בסרט הוא אמיתי והסטודנטים האלה שהלכו לצלם סרט דוקומנטרי באמת נעלמו ביערות מרילנד. נחרדתי עד עמקי נשמתי במהלך כל הצפייה וכמובן בסיום המצמרר.
כשחשבתי על הרעיון של 'צומת הרוחות', הרגשתי שרק בסגנון הזה, של חומרים שהדמויות מצלמות בעצמן, אצליח לספר את הסיפור בצורה הכי ראויה. גם מבחינת האפקט הריאליסטי החוויתי, וגם כי בכל זאת, זה סרט עם מרדפים ותאונות בתקציב סטודנטיאלי.
בסרט יש מוטיב חזק של אימה, כאשר האנטגוניסט בסרט כמעט ולא נראה, אלא שקוע מאחורי טנדר שחור ואימתני. מה הייתה המחשבה מאחורי הכוח האנטגוניסטי הזה, והאניגמטיות שלו?
לדעתי מה שלא מוכר, מה שלא ברור – הוא כמעט בהכרח יותר מפחיד. לרוע אין פנים, הוא פשוט קיים, והוא שרירותי. זאת הייתה המחשבה מאחורי הדמות של נהג הטנדר. בהתחלה גם חשבתי לצלם את המרדף אל תוך הלילה, אבל אז הרגשתי שדווקא אם יראו את הטנדר בבירור, לאור יום – זה ידגיש בצורה הרבה יותר עוצמתית את הבנאליות שברוע. באותה מידה יכלו להיות רכבים אחרים בכביש בסצנה האחרונה ואז הסיום הטרגי היה נמנע, אבל כמובן שזה לא קרה. ברגע האמת כל דבר יכול לקרות.
האם היו לך השראות מסרטים שעשו שימוש דומה ב-'צילום חובבני', כחלק ממניפולציית האימה?
כאמור, הושפעתי רבות מ'פרויקט המכשפה מבלייר'. דבר נוסף שעשיתי זה לחקור את טכניקת הבימוי דרך הסרט הזה. קראתי שהבמאים של הסרט שלחו את השחקנים עם המצלמה לבד לתוך היער, עם הנחיות כלליות של מתווה העלילה, ונתנו להם לעשות את שלהם. וזה מה שעשיתי ב'צומת הרוחות'. בסצנות ברכב אמנם השתטחתי מאחורה יחד עם מנהלת התסריט שלי אבל השחקנים אילתרו את כל הטקסט, בתוך המסגרת של הסצנה שנתתי להם. חלק מהזמן השחקנים הלכו וצילמו את עצמם בכל מיני מקומות בזמן ששאר הצוות היה בהפסקה, וגיליתי את החומרים אחר כך בעריכה. זה עזר לי להשיג משחק ראליסטי ומשוחרר, עם סיטואציות שבחיים לא הייתי יכול לדמיין. השחקנים הם בהכרח חלק מיוצרי הסרט.
(זוהר מזור ובת אל משיאן מתוך 'צומת הרוחות')
אחד ההישגים הגדולים של הסרט הוא החוויה האותנטית-דוקומנטרית שהוא מצליח לייצר, בתוך מתווה עלילתי כתוב מראש. באיזה אופן ניגשת לעבודת בימוי המצלמה ובימוי השחקנים כדי להגיע לתוצאה הזו?
עשיתי עם השחקנים משהו כמו 8 חזרות לפני הצילומים. הם השתמשו במצלמה תוך כדי החזרות וצילמו את עצמם בכל מיני סיטואציות זוגיות בבית, או מדמים את הסצנות שיצולמו בהמשך. זה יצר ביני לבינם אמון, ובינהם כימיה שעזרה אחר כך בצילומים. מבחינת השימוש במצלמה – הכל צולם על ידי השחקנים עם מצלמת HandyCam, כשאני בלי מוניטור. השחקן הוא זוהר מזור, שלמד איתי את התואר בקולנוע במכללת ספיר, אז סמכתי עליו מבחינת תפעול המצלמה. לבתאל עשיתי הדרכה בסיסית על המצלמה אבל גם החלטתי שכדאי לתת לה להיות הצלמת הפחות מנוסה כדי שיהיה לוק ויזואלי אחר כשהיא מצלמת מאשר כשזוהר מצלם. עוד אלמנט שמוסיף לראליזם. בסוף כל טייק רפרפתי על החומרים לראות שאכן צולמו ולא הייתה תקלה, נתתי הערות והמשכנו הלאה.
(רותם מורט, צילום: אביה ממוקה)
ובהמשך לכך, אפנה את השאלה הבאה לבת-אל משיאן, השחקנית הראשית בסרט (לצידו של זוהר מזור). בתור מי שרגילה לעבוד מתוך טקסטים כתובים מראש, בסרטים וסדרות טלוויזיה, איך הייתה החוויה של עבודה מתוך אילתור המתבסס על קו עלילתי?
אילתור הוא יסוד באמנות המשחק. קיבלנו נתונים ויצאנו לחקור אותם בהווה, ברגע האמיתי. משחק הוא עוד זווית של חקר האמת בסביבת מעבדת ניסויים מבוקרת. אני מעדיפה לפרש את המילה ”משחק“ פשוטה כמשמעה. פשוט לתת לעצמנו לשחק, TO PLAY, כמו ילדים, ”מה היה קורה אם…?“ ואני חושבת שהעבודה בסרט הזה המחישה את זה מאד. גם בעבודה עם טקסט וגם בלי טקסט הרעיון בשבילי הוא חקר הסיטואציה. כשהורדנו את הטקסט ממעבדת הניסוי זה איפשר אולי מקום ליותר יצירתיות ונוצרה מאין תחושת מתח ו“סכנה“ מוגברת על הסט. שאלתי את עצמי כל הזמן עד כמה רחוק אני יכולה ללכת עם הרעיון? גם תחושת האחריות על הסיטואציה גוברת. זה מרגיש קצת כמו לצלול למים עמוקים עם חיבור לצוללת-אם שנותנת לך חמצן. אני צוללת אל תוך המים העמוקים עם מפה ואני יודעת שבדרך אני אצטרך לאסוף ”אבני חן“, כלומר להגיד דברים חשובים שקבענו מראש שהיו קריטיים להתפתחות הדרמה בסרט, אני יודעת שעליי לייצר אירועים שחייבים להיות בתוך הסצינה. המעניין הוא שחלק מהמפה (הטקסט, כלומר - הפעולות בהן אנקוט) נסתרת מעיניי ועליי להמציא אותה בעצמי. אני לא יודעת בדיוק כיצד אני הולכת לאסוף את כל האבנים האלה והדרך מיסתורית לי לחלוטין, ודווקא בתוך המיסתורין הזה - הדימיון הרי נפתח ומתגייס. זה תדר מאד יצירתי וכיפי להיות בו ובהרבה אופנים הוא אופטימלי אם רוצים לייצר סצינה שתרגיש לקהל ”נושמת“. זה מאפשר לשחקנים יותר מרחב של נשימה ונינוחות כשהם לא מחוייבים ל“מילים“ - אלא לסיטואציה בלבד.
באיזה אופן ההכנה והעבודה על הסט הייתה שונה עבורך מעבודת משחק מסורתית?
העבודה הפנימית עבורי היתה כל הזמן מציאת איזון בין הרצון האישי שלי לאתגר את הסיטאוציה לבין המחויבות לקו העלילה שנקבע מראש. שחרור מהטקסט פשוט השאיר מרחב יותר גדול לאופציות שאני וזוהר יכולנו לזמן לדינימיקה בינינו לטובת הסיפור הפנימי בין הדמויות. דווקא האילתור אולי מגייס יותר את כוחות הנפש ואת הדימיון ומגביר את הריכוז של כל הנוכחים על הסט באופן כללי.
(בת אל משיאן, קרדיט: עומר וידר)
ובחזרה לרותם, לקראת סיום, מסקרן לשמוע על מה אתה עובד כיום?
אני כותב פיצ'ר על נער אשדודי שמסרב להתגייס בהשראת רומן שיש לו עם המורה שלו לספרות ומפתח סדרת מתח שעוסקת בהשלכות של משבר הדיור על דייריו של בניין מתפורר בחולון.
עצה אחת שתרצה לתת לכל מי שרוצה לצאת ולצלם סרט עצמאי?
תתאימו את סגנון הסרט לאמצעים שיש ברשותכם, ואל תנסו לחקות סרטים עם תקציבים גדולים, כי זה פשוט יראה פחות טוב ומקצועי. זנחו התעסקות באפטר אפקטס, סצנות מרובות שחקנים, שימוש בדולי, מייצבים, מיתקונים מורכבים וכו'. דווקא מתוך כל המגבלות האלה יצמח סגנון שונה ואותנטי יותר.
