הפצת סרטים בפסטיבלים # 

להתפרנס מיצירה קולנועית #

צעד ראשון לפיצ'ר ראשון #

                     

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

                   לפרטים נוספים

Search

צעד ראשון לפיצ'ר ראשון מתחיל במיינד סט

[מאת אורן גרנר ודנה שמש]


חרדות, חוסר ביטחון, חששות מכישלון, הבלגן האטומי בראש, המוזה שבאה והולכת, הרעיונות, הלבטים, השינויים, השכתובים... בתום תהליך יצירה ארוך, ומייסר לפרקים, זה קרה. סופסוף יש לך תסריט מוכן לפיצ'ר ביד. התחושה המלהיבה הזו עלולה להיות מעט משתקת – כי היי, זהו, הגעת למאני טיים, לשלב הממשי של עבודה על הסרט. ומה עכשיו?


רגע לפני שאנחנו יוצאים לעבודה ממשית על פיצ'ר (או לעבודה על כל פרויקט משמעותי אחר, אגב) – מומלץ לאפס רגע את ה"מיינד סט" שלנו: כלומר, לאפס את המערך המנטלי לקראת התהליך ולכוון את מערכת הציפיות שתלווה אותנו במהלכו. זה אולי נשמע ניו-אייג'י, או יומרני מעט – אבל בפועל, מדובר בכלים פרקטיים שיעזרו לך להגיע לתהליך המיוחל הזה כמה שיותר מוכנ/ה (ולא פחות חשוב מכך – יעזרו לך ליהנות מהדרך).


מקצר לארוך:

כשהמונח הבומבסטי "פיצ'ר ראשון" נזרק לחלל האוויר, אפשר להניח שעולה לנו בראש דימוי של משהו גדול ומאיים. עד היום צילמתי רק כמה סרטים קצרים , מה לי ולזה... בהמשך לרצף התהיות הללו, אני נזכר בבמאי גדול שזכיתי להיות נוכח במאסטרקלאס שנתן בפסטיבל קאן – עבאס קיארוסטמי. כשהוא נשאל במאסטרקלאס שהעביר איך הוא ניגש בזמנו לפיצ'ר הראשון לו,

הוא סיפר שבתחילת דרכו כבמאי, לאחר שבעיקר יצר סרטים קצרים ופרסומות, הוא ניצב מתוח לקראת העבודה על הפיצ'ר הראשון - וכדי להתמודד עם כל המתח, פשוט אמר לעצמו שסרט ארוך הוא בעצם כמה סרטים קצרים שחיברו אותם יחדיו.

האבחנה הזו, לפחות אותי, הצליחה להרגיע מאוד בשעתו כשעמדתי בסיטואציה דומה לפני הפיצ'ר הראשון שלי: הרי ידעתי שצילמתי סרטים קצרים והתמודדתי איתם סה"כ לא רע, ונקודת המבט הזו – לפיה סרט ארוך הוא מעין אסופה של סרטים קצרים מחוברים - עזרה לי לקחת את כל הסיפור בפרופורציה. כלומר: אם הצלחתם לעשות סרט קצר, עכשיו אתם פשוט צריכים לעשות את זה מספר פעמים - ויש לכם פיצ'ר. מזל טוב. זו אולי דוגמה מעט מטופשת בפשטותה, אבל כזו שמשרה עלינו נינוחות ותחושת מסוגלות.

להתכונן: עבודה על פיצ'ר לוקחת ז-מ-ן

דבר נוסף שמהותי לעשות בתחילת עבודה על פיצ'ר, זה לקבוע ולתחום מסגרת זמנים לתהליך (אפילו בקווים כלליים תחילה). אגב, אפילו קודם לכן - חשוב להפנים שכשאנחנו יוצאים למסע של פיצ'ר - יש לנו דרך ארוכה לעבור, במהלכה ניפול ונקום, ונחווה אכזבות והצלחות - אבל נקודת המוצא צריכה להיות ההתבוננות על תהליך ארוך של כמה שנים. כן, שנים.

למעשה, מבחינה סטטיסטית ביחס לעבודה על פיצ'רים בארץ (ובכלל) – הזמן שחולף מרגע כתיבת התסריט ועד לרגע העלייה למסך הוא בממוצע בין 4-5 שנים (!). כמובן שיש כאלה שיכולים לצלם בזמן בזק - נניח סרט בשנה, ויש כאלה שלוקח להם גם 15 שנים להשלים את העבודה על הסרט, אבל בממוצע מדובר על תהליך שאורכו בין ארבע לחמש שנים. כלומר, מדובר בפרק זמן ארוך – לכן צריך להתכוונן לכך ולדעת שחייבים לצאת דרך עם איזושהי חדוות מסע, לנשום עמוק ולהפיק ערך ומשמעות מהתהליך.




להתפקס: הכל מתחיל בהחלטה

לקבל החלטה לצאת לדרך זה דבר ברור, לא? אז זהו, שלא לגמרי... אני יכול לשתף מהפרספקטיבה שלי שבדיעבד, אחד הדברים שהכי תקעו אותי בתהליך העבודה על הפיצ'ר – זו העובדה שהתמהמהתי הרבה זמן עם ההחלטה לצאת לדרך. אמנם היו לי את כל הנתונים להם הייתי זקוק, כלומר ידעתי איזה סכום כסף אני מתכוון להשקיע, היה לי תסריט מוכן, ידעתי באיזה מסגרת זמנים אני יכול לצלם – לא היה משהו ממשי שמנע ממני לצאת לדרך (מה גם שלא המתנתי יותר די זמן לתקציב, כי מראש נערכי למסע של סרט עצמאי) – אך עדיין, במשך חודשים ארוכים לא החלטתי לצאת לדרך ולא הייתי "סגור על עצמי".

הסיטואציה הזו נמרחה לה, ככה מבלי לשים לב – לא מעט זמן. השינוי הגיע בנקודה בה אמרתי לעצמי 'טוב, או שאתה עושה את זה או שלא – אבל אתה צריך לקחת החלטה', וזה הרגע שבו הכל התחיל לקרות. כלומר, החלטתי שאני יוצא לדרך ופשוט התחלתי לעבוד על הסרט, אפילו שאני לא שלם עם הכל במאה אחוז, ואפילו שיש לי חששות ביחס לתקציב או מבחינת התסריט. הבנתי שרק ברגע שההחלטה תילקח – דברים יתחילו לזוז. זו הייתה התחושה שלי, וזה באמת מה שקרה.

מעבר להחלטה, היו שני דברים משמעותיים מאוד עבורי כדי לצאת לדרך: הראשון - לסגור סופית את המפיק של הסרט ולהתקדם איתו, והדבר השני - לקבוע דד ליינים לעבודה – לפחות ברמה הבסיסית: לדעת מתי אני סוגר סופית את התסריט, מתי אנחנו סוגרים צוות, מה טווח הזמנים של ההפקה – כלומר שיש לנו טיימליין שנוכל לעבוד לפיו, וכך בעצם הדברים החלו לנוע. אז בלי ספק, קבלת החלטה שזהו, יוצאים לדרך - היא דבר חשוב מאוד, ובאופן מפתיע בכלל לא מובן מאליו.


לשתף: לאפשר לשותפים לדרך לדחוף יחד אתכם את ה"עגלה"

דבר אחרון וחשוב מאוד הוא להבין שתהליך היצירה - שפעמים רבות נחווה כבודד וסוליסטי, עומד להשתנות – וזה נהדר. אם נתייחס לחלוקת האנרגיה, או לכרוניקה של הליך הפקה, אפשר לדמות את הסיטואציה למצב שבו אתם דוחפים עגלה, או גוף כלשהו שעובד על אינרציה: בהתחלה אתם לבד, נדרשים לדחוף את כל הכובד הזה. זו אולי הנקודה הקשה ביותר בתהליך, כלומר כשאתם מתמודדים לבד ונדרשים לדחוף דבר גדול כמו פיצ'ר. רוב האנשים, לדעתי, פשוט עוצרים בשלב הזה. אבל צריך לזכור שככל שמתקדמים ומצטרפים אנשים למסע, הם נותנים יד ועוזרים לכם לדחוף את הדבר הזה קדימה: בין אם זה המפיק, הצלם או עוזר הבמאי (או לעיתים גופים תומכים שעוזרים כלכלית) – מתחילה להתגבש קבוצה מסוימת, שדוחפת את כל העסק יחד.

באופן אבסורדי, ההפקה עצמה – לפחות בחוויה שלי – היא דבר קל הרבה יותר מאשר התנועה ההתחלתית הנדרשת להניע את הדבר – כי הכל כבר מוכן, ו"רק" צריך להוציא את התוכנית אל הפועל וליהנות מעצם היצירה. כמובן שיש אתגרים וקשיים בכל הפקה, אבל כעקרון וברמת האנרגיה – זה בעצם כבר לנוע על המסילות שהנחנו קודם. חשוב לזכור את זה, ולא להיבהל מכך שההתחלה קשה (זה בדיוק התפקיד שלה), ובעיקר חשוב לזכור שזה הולך ונהיה פשוט יותר ככל שיש יותר שותפות ושותפים לתהליך.





107 views

הקורסים הדיגיטליים של קולנוע עצמאי בישראל

 הפצת סרטים בפסטיבלים לקולנוע 

Picture1_CANNES.png

להתפרנס מיצירה
קולנועית

צעד ראשון
לפיצ'ר ראשון

קולנוע עשיר
דל תקציב

2.jpg
pexels-martin-lopez-1117132.jpg
pawel-szvmanski-1o0Fh5alQYo-unsplash.jpg

קולנוע עשיר דל תקציב #