לפרטים נוספים

Search

לאמץ אמא - ראיון עם נעה גוסקוב ודינה סנדרסון על תהליך היצירה של הסרט 'איך לשחות'

לפני שצוללים לראיון, כדאי לצפות בסרט המלא, ממש כאן:

סרטה העצמאי הקצר של הבמאית והתסריטאית נעה גוסקוב, צולם במסגרת פרוייקט 'קצר על הדרך' של פסטיבל הסטודנטים. הסרט היה מועמד לפרס אופיר, וטייל בפסטיבלים רבים בעולם, ביניהם גם פאלם-ספרינגס היוקרתי. במהלך הסיפור הנוגע ללב, אביגיל (דינה סנדרסון) מגיעה לבית חולים כשהיא בהריון מתקדם, אבל משהו חסר. מפוחדת מהלידה המתקרבת, היא מאמצת לעצמה את תמי (אורלי זילברשץ) כאמא לאחר צהריים אחד. השתיים מוצאות זו בזו נחמה זמנית הנעה בין יחסי חברות ויחסי אם ובת.


היי נעה, אז אם בלידה עסקינן, ספרי לנו על תהליך הלידה של הסרט. מהיכן נבע הרעיון, ומה אפיין את תהליך הכתיבה?


את 'איך לשחות' יצרתי במסגרת פרויקט קצר על הדרך של פסטיבל סרטי הסטודנטים. נושא ההגשה היה שחור לבן והם הזמינו זוגות של יוצרים להגיש תסריטים שמדברים על אותה התמה משתי נקודות מבט שונות. חברתי אור סיני כתבה תסריט יפה שהיא רצתה להגיש, ושאלה אם יש לי רעיון שיכול להתאים להגשה משותפת. קראתי את התסריט שלה (לסרט "לונג דיסטנס" שבימים אלה מתמודד על מועמדות לאופיר) ומיד עלה לי הרעיון לתסריט על בחורה לקראת לידה שמאמצת/חוטפת אמא ליום אחד. אני זוכרת שניסיתי לחשוב על התסריט כסיפור של קומדיה רומנטית, מפגש מקרי בין זוג שהופך לרומן קצר ובלתי אפשרי. רציתי למקם את הסרט בלוקיישנים יומיומיים ואפורים, כמו תור לקופ"ח והקניון, שאלה המקומות שאני מרגישה את אמא שלי הכי חסרה לי, יש משהו בלתי צפוי בלמקם סרט שמדבר על יתמות דווקא במקומות האלה, וידעתי שהכח שלו יהיה טמון שם.



באחד הרגעים היפים בסרט, דמותה של תמי, עורכת בפני אביגיל מאין תיאטרון בובות מאולתר ממרכיבים של פאסט-פוד. מוטיב פנטסטי זה של תהליך רגשי במתבטא דרך תיאטרון בובות חוזר גם בסרט הגמר שלך 'התצפיתנית'. תוכלי לספר על החיבור שלך לאלמנט זה, והמשמעות שיש לו עבורך בעולמן של הדמויות?


אמא שלי היתה בובנאית, היה לה תיאטרון בובות לילדים. היא נפטרה לפני 9 שנים ומאז אני חשה שיש לי איזה מין צוואה יצירתית שלה למלא. אני חושבת שבחייה של אמי לא הבנתי עד הסוף את הקסם של עולם הבובות, זה היה נראה לי בעיקר מוזר שאמא שלי משחקת בבובות לפרנסתה, אבל אחרי שהיא נפטרה קלטתי כמה זה מגניב מיוחד וגם קולנועי. מאז ומתמיד נמשכתי לקולנוע של מישל גונדרי למשל, שמתעסק בעולמות הבובות-פנטזיה-אביזרים-סטופ מושן והסצינה הזאת זו מחווה לאמא שלי אבל גם ל"מדעי החלום". תמיד יש בי פחד מסוים שהבובות יהיו זרות לסרט אבל כשאני מצליחה לשלב אותן באופן אורגני, זה אומר שהצלחתי לבסס את הקשר של הצופה לדמות- כמו חיילת שמפעילה בובות להנאתה או אישה שעושה הצגה משאריות של אוכל במקדונלדס. וברגע שהצלחתי לבסס את הפנטזיה בתוך הריאליזם של הסרטים- יש בבובות משהו שמפעיל רגש באופן אוטומטי, וגורם לצופה להתחבר ולהעלות חיוך מיידית, בגלל אלמנט ההפתעה.


בחרת לעבוד עם שתי שחקניות מקצועיות ומנוסות, איך הייתה עבורך החוויה הזו?


היה תענוג וכבוד גדול מאד לעבוד עם דינה ואורלי. עם דינה הייתי מיודדת ומעבר להיותה שחקנית מעולה היא תסריטאית ויוצרת מבריקה, והדיאלוג איתה סביב התסריט היה מפרה ושידרג את הסרט משמעותית. הרפליקה האחרונה של הסרט "היא בת זוג שלי" זה פאנץ' מושלם שדינה הוסיפה ומה שעוד יותר מושלם זה האופן בו היא מבצעת אותו. זה רגע שבכל הקרנה כל הקהל צוחק, וגם צוחק בשלבים לפי הבעות הפנים של דינה, רגע שכולו דיוק שלה. אורלי היא אגדה ואני מעריצה אותה מאז ומתמיד, מרגע שהבנתי שהיא השחקנית שצריכה לשחק את תמי לא יכולתי לחשוב על אף אחת אחרת. התרומה הכי משמעותית של אורלי לסרט היתה העובדה שהיא "הכריחה" אותי להפוך את הדמות של תמי לבובנאית כמו אמא שלי (מה שלא היה בתסריט המקורי) ובכך שידרגה את הסרט פלאים. גם אורלי וגם דינה מאד לא "טאלנטיות" באופיין, הן התמסרו לכך שאנחנו הפקה קטנה ולא עתירת תקציב, והתהליך היצירתי היה מאד שיתופי ומהנה.




נפנה כעת לדינה סנדרסון,

ששיחקה בתפקיד הראשי (לצידה של אורלי זילברשץ).


היי דינה, את למעשה הצטרפת לפרוייקט כבר למן הרגע הראשון. הגעת עם נעה לפיצ'ינג (לפני שהיה תסריט מוכן) וסייעת לה לקבל את המענק לסרט. תוכלי לספר מה חיבר אותך לסרט משלב כל כך מוקדם?


לפי מיטב זכרוני התסריט היה בשלבים מתקדמים, והוא כבר מאד מצא חן בעיניי. אהבתי את הכתיבה של נעה, השילוב של הנושא הכואב עם ההומור, דבר שתמיד שובה את לבי.

בתור תסריטאית נכבדת בעצמך (למשל 'אורי ואלה' המצויין), היה לך אינפוט בתהליך הקריאיטיבי. כך למשל, נעה ציינה שבחזרות 'מדדתן' את הטקסט, ושיניתן אותו יחד לפי המידה שהרגישה לכן נכון. תוכלי לספר על התהליך הזה?


נעה היא תסריטאית ובמאית מאד נדיבה מה שנקרא, והיו לנו הרבה שיחות, רעיונות והצעות בתהליך החזרות. כמובן שהכל היה בניצוחה והנחייתה של נעה, שברגישות נתנה לנו להתבטא אבל עדיין להוביל.

איך הייתה העבודה לצד אולי זילברשץ? איך הצלחתן לייצר את הדינמיקה והאינטימיות שנדרשו מהתסריט?


אורלי היא הדבר האמיתי. היא באמת מגניבה, היא באמת גנובה, היא באמת מצחיקה, והיא באמת טיפוס. היא כל הזמן שעשעה אותנו והפתיעה עם הראש הטוב שלה. לא הרגשתי שצריך מאמץ כביר כדי להתחבר אליה, יש בה משהו שמעורר סימפתיה מיידית.


לגבי העבודה על הדמות והעולם שלה, האם הסיפור של הסרט משיק לאלמנטים שאת מכירה מחייך האישיים, או שהעבודה דרשה תחקיר או חיפוש מסוג אחר?


אימא שלי נפטרה, והרגשתי שהסיפור נוגע במקומות שאני מכירה וגם אכיר בעתיד. מאד אהבתי את הגישה של נעה לנושא המשותף של שתינו (ואפילו שלושתנו, גם אורלי!) שאיבדנו את אימהותנו בגיל צעיר. היא הניחה את ההתמודדות במקום ריאליסטי ומדויק רגשית, עם קריצה. הגישה הזאת עוררה בי הזדהות לגבי ההתמודדות שלי עם הסיפור האישי שלי, ולכן לא הרגשתי שאני צריכה להעמיק ולחקור את הרעיון הזה, שכן אני יודעת איך זה לחיות את חיי כאדם בוגר ועדיין לחוות את הגעגועים לאמי.



ובחזרה לנעה.

אילו השראות היו לך ליצירת הסרט, ולעשייה שלך בכלל?


כמו שאמרתי מישל גונדרי, וגם נוח באומבך הוא במאי שאני מעריצה ומעריכה. משהו ביומיומיות של הסרטים שלו והטון המתוק-חמוץ-מריר-מצחיק הם דברים שאני שואפת אליהם בבימוי ובכתיבה. גם הסרט טוני ארדמן היווה השראה לדמותה של תמי וליחסים בין אביגיל לתמי, דמות אם פדחנית אך שובת לב.


את כותבת כיום גם לא מעט לטלוויזיה (למשל הסדרה פלמ"ח המשודרת ב'יס'), תוכלי לספר על ההבדל בין כתיבה לטלוויזיה וכתיבה לקולנוע?


עד כה הסדרות שכתבתי לא היו שלי, כלומר הייתי שותפה לכתיבה אך לא היוצרת ועל כן קודם כל באיזשהו מקום אני מגשימה חזון של מישהו אחר, ולא את חזוני האישי שלי. אני תמיד מביאה מאה אחוז מעצמי, ומנסה להכניס כמה שיותר מהטעם שלי והערכים שלי אך בשורה התחתונה אני צריכה לקלוע לרצונות של מישהו אחר. פלמח זו סדרה מרובת פרקים, בעונה היו 50 פרקים, הייתי שותפה לפיתוח העלילות של כמעט כולם וכתבתי בפועל כמחצית מהסדרה. זו מאסה מאד גדולה שנכתבת בלחץ של זמן כך שבסופו של דבר צריך כבר בדראפט הראשון להיות מאד מכווננים ולדעת שאין הרבה מקום לניסיון וטעיה. הכתיבה שלי בטלוויזיה היא לילדים ואני תמיד צריכה מחד לכבד את האינטיליגנציה של הצופים ולא להתיילד לכבודם (כי הם צופים מאד מתוחכמים בסופו של דבר) מצד שני כן לשמור על פשטות מסוימת ולדעת שיחסים מורכבים מידי או שכבות סאבטקסט הם לאו דווקא דברים שיכולים לעבור. אני גם יודעת שבניגוד לסצינה בקולנוע בה יוקדשו כמה שעות לצילומה, בטלויזיה יכולים לצלם סצינה גם בחצי שעה ולכן יש לשמור על פשטות הפקתית ומשחקית ולדאוג שהכל יהיה בר ביצוע כבר בשלב התסריט.

על מה את עובדת בימים אלו?

בימים אלו אני כותבת את הסרט העלילתי הראשון שלי "שתיים זה מספיק", ועובדת על העונה השניה של הפלמ"ח. במקביל אני מפתחת כמה רעיונות לטלויזיה למבוגרים.


ולסיום – עצה שהיית רוצה לתת לכל מי שרוצה ליצור קולנוע עצמאי בארץ?

להיות עם עיניים ואוזניים פקוחות לעבר כל הגשה ואפשרות תקציבית שנקרית בדרככם ואף פעם לא לפסול מראש משהו כי אתם לא מתאימים או כי מה הסיכויים שאתקבל. וליצור סביבכם מעגל וקהילה של אנשים שאתן מאמינות בהן והם בכם כדי שביחד תוכלו להיות כח תומך ויוצר.

279 views

לפרטים נוספים

© 2023 by Name of Site. Proudly created with Wix.com

לקבלת טבלת פסטיבלים לקולנוע, מסודרת על פי קטגוריות חשיבות ותאריכים, הרשמו לניוזלטר של 'קולנוע עצמאי בישראל' 

(אך ורק תוכן רלוונטי ושימושי, ללא ספאם)

Film Preview

רשימת פסטיבלים לקולנוע 

הצטרפו ל-'קהילת קולנוע עצמאי בישראל' בפייסבוק

 

  • Facebook Social Icon