הפצת סרטים בפסטיבלים # 

להתפרנס מיצירה קולנועית #

צעד ראשון לפיצ'ר ראשון #

                     

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

                   לפרטים נוספים

Search

יצירות במגירה: איך לצלם סרט ללא מקור מימון ממסדי

Updated: Feb 12

[מאת אורן גרנר ודנה שמש]


להצליח להביא יצירה לכדי מימוש ללא מקור מימון משמעותי ברקע נשמע מסובך, נכון? מסובך, ולעיתים על גבול הבלתי אפשרי. לא במקרה יוצרים ויוצרות רבים מתמודדים עם תחושת תסכול שמה שעומד בפני מימוש חלומם היצירתי אלו מגבלות תקציב.

אבל, דווקא ה"חיסרון" הזה כביכול, עשוי להפוך ליתרון של ממש בזירה היצירתית. זו לא סתם סיסמה, אלא דרך להביט על הדברים בצורה אחרת ולהכיר בעקרונות וכלים פרקטיים שיהפכו את אותן המגבלות לאלה שלא רק שמפיחות חיים ביצירה, אלא גם מעניקות לה אופי ייחודי.


למעשה: אפשר לעשות הרבה במעט, ולא חייבים להיות תלויים בהכרח בתקציבים חיצוניים ובקרנות הקולנוע (כבודן במקומן). הלא במציאות של היום, אחוזים בודדים מהיוצרים שמגישים בקשות לקרנות השונות זוכים לקבל תקציב. הדבר הזה מייצר מציאות של ה-מ-ת-נ-ה. מציאות שבה יוצרים ויוצרות רבים, מוכשרים להפליא, לא מביאים את היצירה שלהם לכדי מימוש - פשוט כי אין להם מקור מימון.


אני לא חושב שזה חייב להיות ככה. אכן, יש מקום ליצירה מתוקצבת ויש סרטים שאפשר להפיק אך ורק בתקציבים גדולים, אבל מניסיוני האישי - וגם בהתייחסות ליצירות שאני אוהב ומעריץ - אני יודע שזו לא האפשרות היחידה. יש אלטרנטיבה, אגב אלטרנטיבה שהיא לא אופציה ב' - אלא אופציה ראויה בפני עצמה.

וזה העולם שארצה לחשוף ולשתף, מסגרת המעניקה עצמאות וחופש כחלק מובנה מהיצירה. או במילים אחרות: המגבלה כעיקרון יצירתי.


המגבלה כעיקרון יצירתי

המילה "מגבלה" בעלת קונוטציה שלילית ובאופן כללי סובלת מתדמית לא משהו. אבל באופן פרדוקסלי, מגבלה היא דווקא דבר חיובי פעמים רבות. כשמדברים על קולנוע, מעצם חוקי הפורמט הטכניים של התחום – אנו פועלים תחת מגבלה. הרי איך אנחנו מצלמים? דרך מצלמה עם פריים מלבני שמייצר מגבלה של חלל מצולם. זה נשמע טריוויאלי, אבל עצם הפעולה הבסיסית של צילום קולנועי כבר מגדירה לנו חלל אחד על פני חלל אחר, וזו מגבלה. מגבלה מבורכת, שכן אם זו לא הייתה קיימת - אז לא הייתה קומפוזיציה, ולא הייתה לנו את היכולת לייצר מערכות יחסים בין אלמנטים, צבעים ושחקנים – פשוט כי לא הייתה לנו מסגרת. המגבלה היא בעצם חלק מובנה מהאמנות הזו, ושם הכל מתחיל.


מגבלה של זמן, למשל, גם כן מפעילה אותנו, שכן כולנו יודעים שבלי דד-ליין לוחץ העניינים לא ממש זזים... אז אם פריים זו מגבלה בחלל, ודד ליין זו מגבלה בזמן הרי שתקציב זו מגבלה של אמצעים. בתור התחלה, נסו לשנות את החשיבה גם בהקשר למגבלות תקציב לכיוון הזה – כלומר מעט כסף יכול לאפשר לנו "לדחוס" את היצירה, ולהשתמש בדבר הזה לטובתינו.



מה ההבדל בין קראטה לטאי צ'י, ומה הקשר לקולנוע דל תקציב?

קראטה, בהפשטה בסיסית, זו אמנות לחימה שבה האנרגיה או השימוש בכוח נובע מהפנים אל החוץ. כלומר, יש הפעלה של כוח מיריב אחד על יריב אחר. זו צורה אחת של הפעלת אנרגיה.

ה-טאי צ'י, לעומת זאת, מתבסס במהותו על שימוש באנרגיה של הטבע – כלומר באנרגיה של היריב, כנגדו (למשל, אם יריב מגיח כלפינו עם אגרוף, נוכל להשתמש בתנופה שלו כדי להטות או להוביל אותו לכיוון שרצינו – ובכך בעצם לעשות שימוש באנרגיה שנמצאת סביבנו).


אבל איך זה קשור לקולנוע דל תקציב? החיבור הזה, כגישה - זה דבר שבעיניי עוזר מאוד לראות את האפשרויות וההזדמנויות שנמצאות בכל מקום ובכל מצב – לזהות אנרגיה יצירתית.

כשאני חושב על קולנוע בתור קראטה, אני חושב על סיטואציות בהן נדרש להפעיל כוח כדי לקדם את היצירה – למשל, להשיג תקציב או לבנות סט חדש או ללהק שחקנים ו"להלביש" עליהם את הרעיון והמחשבות התסריטאיות – כלומר, ליצור יש מאין, להפעיל את החזון הקולנועי באופן טוטאלי על המציאות (כפי שהיטיבו לעשות למשל סטנלי קובריק או וס אנדרסון). זו כמות אנרגיה אדירה בכל אחד מהאספקטים – שדורשת תקציב משמעותי לעצם מימושה. זאת שיטה נהדרת ולגיטימית, אבל זו גם שיטה יקרה יותר.


ואיך זה ליצור בסגנון טאי צ'י? כשמסתכלים על קולנוע בתור טאי צ'י, מחפשים את האנרגיה סביבנו ומנסים להבין איזו אנרגיה זמינה יש בטבע - מן הסתם, לאו דווקא בעצים, אלא באנשים, בחלל ובסאונד שנמצא סביב – בעצם בכל דבר שכבר קיים והאנרגיה שלו זמינה.

למשל, סתם דוגמה, נניח ויש לי שכן שהוא איש דואר שקם כל בוקר בחמש, ומשיחות שקיימתי איתו בעבר – אני יודע שיש לו חלום להיות רץ מרתון. אותו שכן גר בדירה קטנה וטחובה, עמוסה בעיתונים ובספרים, ואי אפשר לראות בה שום דבר– ואת זה אני זוכר כי פעם דפקתי לו בדלת לבקש כוס חלב. למעשה, אני מכיר את האדם הזה, את המקצוע שלו, את החלום שלו.

אני יכול, למשל, לייצר תסריט עלילתי ה'תפור' לאותו אדם ועולמו. למשל, תסריט שסובב סביב גיבור שעובד בעבודה סיזיפית, ואני בוחר לצלם את הסרט בדירה שלו עם כל הארט המיוחד והמעושן שנמצא שם, ואני יכול להשתמש גם בכישוריו המקצועיים של אותו שכן ולבחון איך הוא עושה את העבודה שלו, ואיך הוא מביא את המרכיבים האישיותיים שלו במסגרת בידיונית. בצורה הזו, אוכל להרוויח איזושהי אמת, אוכל להשתמש במרכיבים הנפשיים של אותו שכן בתוך התפקיד – שזו גם טכניקה בפני עצמה.



הרעיון הוא שאני יכול "להתלבש" על איזושהי מציאות, על איזושהי אנרגיה ופשוט לנוע איתה.

זה אומר שאני יכול לבחור מקום כלשהו שהוא מדהים בעיניי, ולכתוב תסריט שסובב סביבו, להביט באנשים קרובים או רחוקים – ולכתוב עבורם תסריט. כלומר יצירה שמתבססת על חומר גולמי קיים.


אגב, זה לא אומר שחייבים להסתכל רק החוצה - האנרגיה הזמינה הטובה ביותר שיש לכם היא אתם עצמכם. להבין איך אתם מדברים, איך אתם מדברים עם החברים שלכם, מה ה-DNA היומיומי שלכם... זה לא אומר שאתם צריכים להשתתף בסרט, אלא שתוכלו להשתמש במציאות הזו - או במציאות של אנשים הקרובים אליכם (למשל, להביא משהו מסגנון הדיבור או הז'רגון שמקיף אתכם). כל אלה נכסים שיכולים להכיל הרבה תבונה ואיכויות חדפעמיות בתוך תהליך היצירה.

זהו למעשה אחד העקרונות החשובים ביותר בראייה של מגבלה כעיקרון יצירתי: להתבונן סביבנו ולהבין איזו אנרגיה זמינה קיימת, כזו שאפשר לרתום אותה למען היצירה שלנו, ולא פחות חשוב, להבין איך היצירה יכולה להעניק ערך בחזרה לסביבה הזו. לסיכום – בתוך המגבלה, האפשרויות אינסופיות.

35 views

קולנוע עשיר דל תקציב #